פרשת נשא – כשמרגישים מנותקים מה' וכל כך רוצים להתקרב?

נשא את ראש בני גרשון

הקדוש ברוך הוא מצווה את משה "נשא את ראש בני גרשון". משמעות הפסוק,

תרים את הראש של אלו שמרגישים מגורשים כמו בני גרשון. (מהשורש מגורש). הפרשה מדברת על הרבה דוגמאות של אנשים שמרגישים בחיים, שהטעויות שהם עשו בלתי ניתנות לתיקון.

אנשים שנפרדים נקראים- גרושים מלשון לגרש. גירוש. אבל המילה גירוש במקור שלה- היא להיות מגורש מהבית שלך. למדים זאת מספר בראשית, כשאדם הראשון גורש מגן עדן כתוב: "ויגרש את האדם". אנו למדים שהמשמעות של כל מילה בתורה לפי הקונטקסט הראשון בה נאמרה. ה' גירש את האדם או אפילו ה' התגרש קצת מהאדם.
גם כשה' מגרש את קין אחרי שהוא רצח את אחיו, קין אומר: "הן גרשת אותי היום".

גירוש, הכוונה שהייתי איפה שהוא ועכשיו אני לא שם. אם אף פעם לא הייתי בגן עדן, אני לא יכול להיות מגורש, מבני גרשון. אם אף פעם לא הייתי מחובר לקדושה, איך אפשר לגרש אותי משם. מגן העדן שלי. בשביל להיות מגורש , הייתי צריך להיות שם.

הלויים היו מאד קרובים לקדושה. קרובים לעבודת המקדש. הם היו השבט הכי קדוש. הם נבחרו להיות במוקד עבודת המקדש. ולמרות זאת אחת המשפחות נקראו משפחת גרשון.

מדוע? מה היה הסיפור שלהם? משהו תמיד השתבש להם. הם רצו מאד וזה לא הסתדר. הם רו את זה בכל הלחב ולא הלך להם. אז מה אפשר לעשות?
אז ה' אומר למשה רבנו. נשא את ראש בני גרשון. תעזור להם להרים את הראש.

תרים את הראש

מה זה אומר להרים את הראש. ר' לייבלה איגר אומר דבר מדהים. נגיד שאני 1.80 מטר. אז המחשבות שלי בגובה מטר שמונים? ואם הרמתי את הראש , אז המחשבות שלי עכשיו 1.90מטר.

אבל פה זה משה רבנו פועל, בהדרכת הקב"ה. זה אינסופי. להרים את הראש, זה להבין שכל מה שקורה לי זה הרבה מעבר למה שאני חושב שזה. הסיבות לזה הם הרבה יותר עמוקות, ממה שאני יכול לדמיין. אדם הראשון אחרי שגורש מגן עדן, היה יכול לוותר על ההתקדמות של עצמו. הוא היה יכול לחשוב , טוב ה' לא רוצה אותי בגן עדן אז אני יכול להפוך לחיה. אז איפה האנושות היתה היום? איפה אני ואתה היינו היום? זה חייב להיות יותר עמוק מזה. יותר עמוק מסתם לא הצלחתי אז וויתרתי.

 

ר' לייבלה איגר אומר:
אז מה אנו לוקחים משבועות? מה אדם לוקח מהעוצמה של מעמד הר סיני? מה כל כך משמעותי במעמד הר סיני?

אדם הגיע לריזינר להפרד. הריזינר שאל אותו: "מה אתה לוקח איתך?".

אי אפשר לעמוד במעמד כל כך חזק כמו הר סיני ולצאת אותו אדם כתמול שלשום.

ר' ליבלה איגר אומר שאחרי שאדם עומד בקבלת התורה, יש משהו שחייב להישאר בתוכו. וגם בימינו. התורה אינה חפץ שניתן פעם אחת. כל שנה היא ניתנת לנו מחדש וכל רגע . ובכל שנה בזמן מעמד הר סיני, בבוקר של שבועות ניתנים לנו כוחות כמו במעמד הר סיני לפני 3700 שנה.

מה הכח המיוחד הזה? ר' ליבלה איגר אומר, מעמד הר סיני לא דרוש בשביל לדעת איך לעבוד את ה'. כי בשביל לדעת איך לעבוד את ה' אולי אני יכול לקחת ספר הדרכה ממשה רבנו. אני לא צריך מעמד כמו הר סיני בשביל לדעת לשמור שבת. או כל מצווה אחרת.

להרגיש "על הפנים" ולהמשיך ללכת?
למה אני צריך את הר סיני?

מעמד חזק כמו הר סיני זה בשביל אותם רגעים בחיים שאני מרגיש לגמרי מגורש. כבר ניסיתי מאה מליון פעם להיות יהודי טוב. כבר ניסיתי מאתיים מליון פעם לא לחזור על אותה טעות, ואני מרגיש שאין לי סיכוי. נשבעתי לעצמי אלף פעמים שאני אשתנה בזה או בזה. וכל פעם אני מתייאש ומוותר. אז במעמד הר סיני הנשמה שלי קולטת איזה תכניות גדולות יש לקב"ה בשבילי. אל לי להתייאש ולוותר.

איפה נמצא הקב"ה?

אל לי להיות בהרגשה שאני יודע לאן הקב"ה מוביל אותי. אני חושב שאני יודע מה ה' רוצה ממני. אבל מה אני יודע? ועוד יותר חשוב מי אומר שאני מגורש החוצה אולי אני מגורש פנימה? אולי כשאני חושב שאני מתרחק מהקב"ה, בעצם הקב"ה מקרב אותי?!

אתה חושב שאתה יודע איפה הקב"ה? אולי הוא לא איפה שאתה חושב? כמו שכתוב בחסידות: אתה חושב שה' בגן עדן, איך אתה יודע שהוא לא בגהנום? אני לא יודע איפה ה'.

ה' לוקח אותי בביטחה בדיוק לאיפה שהוא רוצה לקחת אותי, גם אם נדמה לי לפעמים שהדרך הייתה יכולה להיות יותר קצרה.

העומק של הר סיני זה לא שה' רק אומר לי מה לעשות ומה לא לעשות. העומק של הר סיני זה שאני יודע שה' מתעסק עם הנשמה שדלי. הכל חשוב. הכל מוביל אותי אל המטרה של הנשמה שלי. וגם אם אני לא יודע כלום אבל אני מודע לזה שמשהו קורה. אני לא יודע מה אבל אני יודע שאני בדרך.

איך זה שגרשון הוא הכי צעיר ? הוא היה צריך להיות הראשון לא השלישי.
המהות של הקדושה של שבט לוי זה שהם באים לבית המקדש והם מבינים שבעצם מעולם לא גורשנו. פתאום נבין שגן עדן היה פה כל הזמן.

אז ר' לייבלה איגר אומר משהו מאד יפה,
הגישה של כל יהודי צריכה לכלול שני קצוות. מצד אחד אני חייב לזכור תמיד שאם אני לא שומר שבת או לא מקיים איזה מצווה כראוי, אז אני בבעיה. מצד שני אם אני כל כך משתדל ולא הולך לי, אני צריך לדעת שמשהו קורה בקשר שלי עם ה'. משהו קורה בנשמה שלי עמוק. זה לא שאני תקוע במקום ולא מצליח. התהליך ממשיך גם אם נראה לי שאני לא קוצר הצלחות. משהו כל כך עמוק קורה.

אני רוצה להבהיר. שבת מחד זה לא רק ציווי, ומאידך זה לא רק דבר טוב. שבת זה משהו כל כך עמוק ביני לבין ה'. וכל מצווה מחברת אותי לה' בצורה עמוקה כזו ואחרת. אבל העומק של הר סיני זה שהקדושה של המצווה נמשכת גם כשאני מפשל במצווה. אפילו כשאני בוכה על זה שלא הצלחתי. כמובן שאני חייב לבכות על זה שלא הצלחתי, כי אם אני לא בוכה על זה , אז לא באמת גורשתי, כנראה שיצאתי בעצמי.

כל פרשת נשא עוסקת באנשים שגורשו מגן העדן שלהם. משפחת קהת ומררי עבודת ה' שלהם הייתה בתוך בית המקדש, לא בחוץ. אבל בני גרשון מרגישים אאוט סיידרים מהתחלה. ואז יש לנו את האישה שבעלה חושד שלא הייתה נאמנה לו. ואז את סיפור הנזיר. הגמרא אומרת, הוא ידע שהוא לא יכול לחיות רגיל. הוא מוציא את עצמו מגבולות הנורמה של החברה. זה גם לא טוב. ובסוף יש לנו את ברכת הבנים. והברכה מחולקת לשלושה חלקים. הברכה מבוססת על שלושה דברים. כל מתנה מחולקת לשלושה חלקים. הנתינה, הקבלה, והשלישי שהנתינה והקבלה צריכות להיפגש.

וגם יש לנו שלוש קדושות. הקדושה הראשונה קיבלנו מאברהם אבינו בירושה. הקדושה השניה בזכות זה שעמדנו בהר סיני. הקדושה השלישית פשוט כי ה' נותן לנו קדושה כל הזמן. הוא מחכה לתת לנו את הכי קדוש כל שניה.

דמינו שמישהו אוהב משיהי מאד, והוא מחליט בפגישה הבאה ביום ראשון, הוא יציע לה נישואים. הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו.
באותו יום ראשון הכל לא הסתדר. הם קבעו בכתובת מסוימת היא חשבה שזו כתובת אחת והוא הבין כתובת אחרת. כל אחד מחכה שלני בכתובת הלא נכונה במשך שעתיים. בסוף איכשהוא הם מוצאים אחד את השניה. וכבר מצב הרוטח לא אותו דבר. ואז הוא רוצה לקחת אותה למסעדה יפה, אבל לא בא לה על המסעדה הזו. בסוף הם הולכים למסעדה אחרת. והיא מזמינה אני לא יודע מה, והמנה נוראית. הכל הולך הפוך. גיוועלד, הם הגיעו עם כל כך הרבה ציפיות וכלום לא הלך כמו שהם ציפו.
מה קרה? הוא היה מוכן לתת לה והיא היתה מוכנה לקבל והיא היתה מוכנה לתת והוא היה מוכן לקבל ממנה,אבל הנתינה והקבלה לא נפגשו.
מה זה אומר להיות מגורש? אני רוצה לתת אתה רוצה לקבלוגם ההפך, אתה רוצה לתת לי ואני מוכן לקבל את האהבה, אבל זה לא נפגש. מה קורה בנישואים רבים כל כך? אתם חושבים שהם שנאו אחד את השני כשהם התחתנו? אבל משהו קרה בינ הנתינה לקבלה. האמצע לא עבד. אז באה ברכת כהנים. שהנתצינה והקבלה יתחברו. וישם לך שלום. זה שלום. יברכך… שהברכה תהיה אינסופית. ממש ממקום אינסופי. יאר… שהפנים יאירו בברכה. דמינו שאני נכנס לתת מתנה ואני נכנס עם פרצוף תשעה באב, או שהמקבל יושב עם פרצוף תשעה באב, קצת קשה לתת לו מתנה כך. אז שהפנים יאירו. הנתינה תלויה במקבל והקבלה גם תלויה בנותן. האם לקחתי משהו שלא באמת רצית לתת וגם אולי נתתי משהו שלא באמת רציתי לתת?
אז בגלל זה הברכה השניה זה יאר ה' פניו אליך.
אולי הקבלה והנתינה לא נפגשו כי הנותן רצה לתת יותר מהכלים של המקבל. אבל עכשיו אני מדבר על רמה הברה יותר בסיסית, שבו הלבבות היעו פתוחים לגמרי והקבלה והנתינה לא השתלבו כי היה חסר החלק ההשלישי.
לפעמים אני רוצה לתת למישהו נשיקה וחיבוק ואולי הוא חיכה לחיבוק מליון שנה, אבל כשבאתי לחבק אותו הוא ברח. מה קרה? משהו בלבבות לא התחבר. השלום לא היה. "וישם לך שלום" היה חסר. שלום זה השם של הקב"ה , וזה היה חסר.
אם באתי להר סיני סימן שרציתי לקבל את התורה. אחרת לא הייתי בא. הקב"ה הזמין אותי לבוא אז כנראה שהקב"ה היה מוכן לתת לי את התורה, לתת לי את הקדושה שלה. אז איך זה ששבוע אחרי מתן תורה אני אותו אדם כמו לפני קבלת התורה? מה קרה?

אם אנ י הולך ביום כיפור לבית הכנסת אז כנראה שרציתי להשתנות והתעלות. אז איך זה שאחרי יום כיפור אני אותו הדבר? למה אני מגורש שוב?
המאבק שלנו הוא לא בגלל שאנו לא רוצים לקבל. אנחנו רוצים לקבל את הקדושה וה' רוצה לתת לנו אותה.
המאבק שלנו הוא ברמה השלישית, הוישם לך שלום חסר. משהו בהתחברות של הנתינה והקבלה לא מתחבר.
יום אחד אני יושב בבית, ומגיע זוג שרוצה להתגרש, אני הייתי באיחור להופעה, וניסיתי להגיד להם חמש עשרה פעמים שאני מאחר, אבל הם היו כל כך להוטים לצעוק אחד על השני, ולא הצלחתי להרגיע אותם ולא היה לי לב לעזוב אותם לבד במריבה שלהם. אז קיויתי שה' יסדר את הענינים. עשיתי ת החופה שלהם, הם כל כך אהבו אחד את השני והכל נעלם.
אתם חושבים שכל מה שיש בנישואים זה אהבה הוליוודית? להיות משוגעים אחד על השני. חייב להיות יותר מזה. נשא את רטש. תרים את הראש מעל זה.

כשהכהן מברך, יד ימין זה אהבה ויד שמאל זה יראה. יראה זה לרעוד. אני רואה מה קורה. זה יראה. כשאוהבים לא כל כך רואים. אני יכול להסתכל על בחורה פוזלת ולהגיד שהיא הכי יפה. אני לא רואה כלום. אני רק אוהב. ואני משלב את שתי הידיים. זני דברים יותרים דבר שלישי – חדש. אהבה ויראה יוצרים, רחמים.
מה זה רחמים?

ברמה פשוטה, לאהוב כמו אברהם אבינו, זה אינסוף. יצחק זה רעד ללא אינסיוף. מה יש מעבר ללאהוב מישהו? יעקב זה יותר מאברהם ויצחק ביחד.
רחמים זה מודעות למה שאתה צריך. אהבה – זה אני אוהב אותך. עם דגש על ה"אני". יראה – רעד, זה אני רועד בפניך.
רחמים זה לא שאני מרחם עליך. ברגע שזה אני, זה לא זה. זה לא באמת רחמים אמתיים.
יש לי רחמים אליך. אני יכול ללכתץ לבית חוליןם, להגיד אני מרחם עליך. אבל לרחם זה אני שוכח מהקיום של עצמי, אני כולי נתון לכאב של מי שמולי.
אז ר' ליבלה איגר אומר עומק עומקים: משה רבנו הוא המאסטרו של י"ג מידות רחמים.

אני יכול לאהוב מישהו ולא להיות מאוחד אתו. אני יכול גם לרעוד בפניו ולא להיות מאוחד אתו.

ר' ליבלה איגר אומר ששלום הוא ברמה של רחמים. המצב האולטימטיבי של הביחד. המצב הכי גבוה של הנתינה והקבלה שמתחברות.

כשעמדנו בהר סיני ה' נתן ורצינו לקבל,אבל זה לא לא ממש עבד כי עובדה שאחרי 40 יום עשינו את עגל הזהב. ואז משה רבנו אומר לה' חייב להיות משהו יותר גבוה מזה. ואז משה רבנו הוריד את יג מידות הרחמים. אבל בעומק אהרון הוריד אותם.
כשאני נותן משהו למישהו אני נוגע בהם במקום מסוים בעומק שלהם. אבל יש משהו יותר עמוק מזה. שאי אפשר להגיע אליו אפילו בלתת לו את החיים שלי. והעומק הזה נקרא שלום. ה' ישם לך שלום. אני נותן ואתה מקבל? אבל איך אנחנו מתאחדים? לא ע"י זה שנתתי וקיבלת. כי זה רק החיצוניות.

כל עוד היחסים שלי עם ה', זה שהוא נתן לי את התורה ואני עומד בהר סיני ומקבל אותה, אני עדיין יכול לעשות את עגל הזהב. אם זה כל היחסים שלי אתו.

אני רוצה שהיחסים שלי עם ה' יהיו כל כך באחדות. שה' ימשיך לתת לי את התורה כל הזמן ואני אמשיך לקבל אותה כל הזמן. ואז יש שלום. ואז יש לי אחדות עם ה'. ואז השלום נמצא בחיים שלי ה' נמצא ומאיר כל פינה בחיים שלי.

הנתינה האינסופית והקבלה האינסופית יוצרות אחדות. חייב להיות משהו עמוק יותר מנתינה וקבלה. קנית לי בית, תודה רבה. יופי. אבל אני רוצה לגעת בך במקום שהנתינה לא מגעת. היחסים שלנו במקום של רחמים. משה רבנו קיבל את התורה כי הוא היה במקום של הרחמים.
שני דברים חשובים.
ר' נחמן אומר: